אמנויות הלחימה הפיליפיניות – רקע

 

 

בגדול, על מה מדובר ?

כמו בכל יבשת (וכמעט שבכל מדינה), גם שרשרת האיים הפיליפניים הוציאו מקרבם שיטות

לחימה, אשר מאז חשיפתן המשמעותית לעולם המערבי, בראשית שנות השמונים של המאה

ה-20, הן מרתקות אליהן יותר ויותר אמני לחימה ש"מציצים ונפגעים".

מיקומם הגיאוגרפי של האיים ומיצובם כגשר בין האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי, חשף

אותם לנוודים, סוחרים, חוקרים, מיסיונרים, מגלי ארצות וצבאות. כל אלה בקשו לשלוט בם

או לכל הפחות להגיע דרכם אל קצוות דרום מזרח אסיה.

 

שמות רבים – אותו מובן.

איים רבים – ז"א סגנונות רבים, ומתוך שכך, שמות רבים לאומנויות הלחימה:

שלושת השמות הנפוצים ביותר הם: "ארניס" (שריון-יד של סייף), "קאלי" (חרב עתיקה)

ו"אסקרימה" (בתרגום חופשי: "אמנות הסייף").

למרות הניסיון לבדל את השיטות השונות לפי איזורים גאוגרפיים, ניתן לאמר ברמת דיוק

מתקבלת על הדעת, כי אין הבדל מהותי במקורן וכי למעט השוני בשם - הרי שרוב השיטות בנויות באופן בו רב הדמיון על השוני.

המרבים לעבור (ואף להשאר) הטביעו בחלקות ארץ זו את חותמם התרבותי ומתוך שכך

השפיעו ועיצבו גם את מיומנויות הלחימה המקומיות.

 

מי הגיע לשם ?

הסינים,  החלו לסחור דרך הארכיפלג הפיליפני עוד במאה התשיעית.

מאוחר יותר, סביבות המאה ה- 14 הגיעו המוסלמים, ממרכז אסיה.

הייתה גם תנועה ממדינות כמו אינדונזיה ומלזיה ואין לשכוח את הגעתו של הכובש הספרדי

בראשית המאה ה- 16.

 

מי הביא מה ?

המוסלמים (שכונו "מורו") הביאו את להב ה"קריס" הפתלתל –  אשר מקורותיו,  נעוצים

עוד בתקופת יוון העתיקה.

האינדונזים והמלזים הביאו את סגנונות ה"סילאט" השונים ואיתו השפעות דוגמת סכין הקראמביט.

הסינים השפיעו עם שלל סגנונות ה"קונג-פו": בעיקר בזרימה ובתנועה המעגלית של הטווח הקצר והיכולת לספק מכות מתפרצות מטווח אפסי.  

הכובשים הספרדים הביאו את אומנות הסייף בחרב בודדת ואת הסייף בחרב ופגיון ("איספאדה אי דאגא") - בהתאם למסורת שהייתה מקובלת בספרד, פורטוגל ואיטליה.

גם כיבוש הפיליפינים ע"י יפן במלחמת העולם השניה, נתן אותותיו ובעיקר בשפעות של ג'ודו וג'יו-ג'וטסו, על ה"דומאג" – היא ההתגוששות / האבקות המקומית.

 

מה התקבל שם לבסוף ?

מתוך כל האמור לעיל, נוצרו בפיליפינים סגנונות אקלקטיים המתיכים ומשלבים בתוכם

השפעות מסגנונות רבים:

ניתן למצוא בפיליפינים את הגישות ליד ריקה ושלל כלי הנשק המצויים בסין, יפן, הודו ושאר

השכנות:  ניתן לאתר גרזנים, חרמשי קרב, להבים שונים להטלה, חניתות ומוטות עץ ברמות

גמישות ואורכים שונים, מקבילות ל"נון-צ'אקו", ה"סאן-צ'אקו" ועוד ועוד ...

עם זאת, עיקר פרסומן של אומנויות הלחימה הפיליפיניות ומה שמייחד אותן על פני שיטות

הלחימה האחרות הם לחימה במוטות עץ קצרים ולחימת הסכין ...

אשר ללחימת היד הריקה:

מעצם ההשפעות השונות של סגנונות כה רבים, נוצר שעטנז, שגרם ללחימה הפיליפינית

ביד ריקה (אך גם בכלי נשק) להיות מחלוצות השיטות האקלקטיות (קרי – משולבות)

דוגמאת ה- JKD של ברוס לי המנוח אשר האמין בלקחת את מיעיל משיטות שונות ולמצוא

דרך לשלב הכל יחדיו -  ואכן: ניתן למצוא הרבה מאוד השפעה פיליפינית בשיטות

האקלקטיות המודרניות בכלל -  וב- JKD בפרט ...

 

 

 

הפיליפינים מצאו דרך לשלב ולקשר טכניקות שונות ולבנות לחימת יד ריקה הכוללת  -

 

התפתחות המבנה של השיטות הפיליפיניות.

כמו בכל שדה קרב, עיקר הלחימה פנים אל פנים נעשתה באמצעות החרב.

באבנטו של כמעט כל לוחם בכל איזור בעולם, לרבות הלוחמים בפיליפינים, ניתן היה למצוא

חרב כל שהיא וסכין / פגיון.

ההשפעה של אמנות הסייף בחרב אחת ובפגיון ביד השניה, שהביאו הספרדים לאיים,

התמזגה עם הסייף המקומי - שהושפע מחרבותיהם של ההודים, האינדונזים,

המלזים והסינים.

באופן זה, נוצר עירוב מרתק בין עולם אומניות הלחימה של דרום מזרח אסיה, עם אילו של

המערב אשר תהילתן כמעט ונשכחה מלב – ושלא בצדק.

 

כיצד הופכת "אמנות מלחמה" ל"אמנות לחימה" ?

מתוך המתואר לעיל, וכמו כמעט כל אומנות לחימה אחרת בעולם, היה ליבה של הלחימה

הפיליפינית: מיומנות צבאיות, שמצאו את דרכן ל"אזרחות" היישר משדה הקרב, עם שובם של לוחמים  - אל ביתם.

באיים מסויימים, בתקופות שלום, הפכו החיילים מובטלים למורים לאומנויות לחימה...

אחרים, העבירו את מיומנותם הצבאית כמורשת טכסית - משפחתית בתוך החמולה

אל דור ההמשך ...

הצורך ברכישת ידע לחימתי לאזרחים מן השורה היה לא אחת, הכרח כנגד מעשים פליליים

או אפילו לצורכי לוחמת גרילה בצבאות כובשים -  שתמיד היו ברקע ...

חשוב לציין כי בשום מערכה ושדה קרב בעולם, לרבות בפיליפינים, לא הייתה היד הריקה

אופציה ראשונה: רק במידה וישמט כל כלי הנשק מידי הלוחם, אזי ימשיך את הקרב באין

ברירה ... ביד ריקה.

ב"אזרחות", לעומת זאת, לא תמיד יש צורך להרוג את היריב וכלים מתכתיים המשמשים

ככלי נשק, שכיחים פחות. כך מונפה הלחימה בנשק מעץ ו/או היד הריקה תוך השפעה רבה

על הפיכת אומנות המלחמה  – לאומנות לחימה.

 

מבנה המאפיין אמנות לחימה פיליפינית.

אומנויות הלחימה הפיליפניות מלמדות את המתרגל, לסייף בחרב, בסכין או בשתיהן יחדיו.

באין חרב ביד, מחליף מקל העץ את מקום הלהב ...

השימוש במוט עץ החל מהעדרות כלים מתכתיים – כפי שציין קודם לכן ובעיקר כהסוואה למקומיים – אל מול הכובשים, כאשר רצו להתאמן במיומנויות חרב:

הכובשים (בעיקר הכובש הספרדי) אסרו על אחזקה ואימון בכלי להב, אך ראו בנשיאת מוט

הליכה קצר אצל הגברים, "אקט מסורתי בלתי מזיק" ...

ברבות השנים: נוצרה מיומנות ייחודית ללחימת מוט עץ קצר שפיתחה "חיים משלה" ולא

הייתה עוד "רק תחליף" לחרב ... אם זאת: אמן לחימה פיליפיני טוב, יודע את המשותף –

כמו את ההבדלים, בין ה"בסטון" (מוט העץ) ל"איספאדה" (החרב).

ניתן להגדיר חמישה מרכיבים, הנותנים ראייה כוללת לאמנויות הלחימה הפיליפיניות:

 

1 .  סייף בפגיון / סכין (אותה נשא כמעט כל גבר בוגר וגם נשים רבות).

2 .  סייף בחרב (חרב לאחיזה ביד אחת, ישרה או מעוקלת כמעה).

3 .  סייף משולב, חרב ביד אחת ופגיון / סכין, ביד השניה.  

4 .  לחימה במוטות עץ – ככלי בעל תכונות עצמאיות או כתחליף לחרב:

      מוט בודד או מוט בכל יד.

5 .  לחימת יד ריקה: התמודדות נגד התקפות של כלי נשק שונים, אגרופים, בעיטות,       בירכיות, מרפקים, נגיחות, הטלות, שבירות / נעילות מיפרקים ואפילו: נשיכות ונעיצת אצבעות (כהתמחות איזוטרית במקומות מסויימים).

 

מערך לימודים מקיף ונכון של אמנות לחימה פיליפינית, מטווה "עקרונות על":

אותם עקרונות, מאפשרים למתרגל ללמוד על הקשר וההשפעה ההדדית שיש לכלי נשק

חדים על כהים, של ארוכים על קצרים ובין כלי הנשק השונים – ולחימת היד הריקה.

 

 

 

 

 

 

יובל נחמקין  2004