חוקי הזהב להגנה עצמית

 

 

 

הגנה עצמית אינה עוסקת רק בלחימה גופא:  הפן הלוחמתי – בו מתרחשת אינטראקציה של התנגשות פיזית מהווה כשליש מתוך המדע השלם הזה, הנקרא "הגנה עצמית"...

 

המאמר ינסה לתאר על קצה-קצהו של המזלג כמה את שני עקרונות האב, השומרים אותנו – עוד לפני שאנו נזקקים לעקרון השלישי ("הגנה") – קרי המיומנות הקרבית...

אין בנאמר לעייל כדי לפתור אותנו מרכישת ידע לחימתי ישים ותכליתי, אך יש בו כדי להקדים ללימוד הלחימה –

על-מנת שנבין כי ניתן "לנצח" לפני התגרה ועצם השתתפותנו בתגרה עצמה, גם אם נינצל – כבר יש בה מן ההפסד...

 

כלל ראשון - "הימנעות" :

יש להיות מודעים לסביבה: התוקף מחפש לו טרף קל – אדם אשר אינו מודע לסובב אות, יתקשה להגן על גופו או רכושו נוכח התקפת פתע:  בעוד שאדם ערני משדר לתוקף הפוטנציאלי: "אני לא פראייר" :

 

1.  יש להימנע משיחות בטלפון נייד כשאנו בציבור ולא בסביבה נשלטת ובטוחה

 

2.  יש להימנע משמיעת רדיו ו/או מוסיקה עם אוזניות – על אותו משקל של שימוש בטלפון נייד

 

3.  בתורים ציבוריים ובזמן המתנה (תחבורה ציבורית – לדוגמא): יש להדק את הרכוש האישי אל הגוף.

     יש להקפיד להתבונן בסובבים – "להכיר" אותם ואולי ניתן יהיה לזהות טיפוסים חשודים המצריכים מישנה זהירות.

 

4.  בזמן כניסה ושהות במקומות ציבוריים (כמסעדה לדוגמא) יש להשתדל לשבת כשהפנים אל פתח הכניסה: ע"י-כך

     ניתן לראות ולהתרשם מהבאים למקום. יש לאתר אתר דלתות נוספות ו/או חלונות דרכם ניתן להימלט בעת מצוקה...

     אף-פעם אין לדעת לאיזו סיטואציה ניקלע כמו "פשוט סתם" שריפה...

 

5.  "ברומא – נהג כרומאי": אנשים שונים במקומות שונים מתנהגים שונה... ישנן תרבויות בהן מקובל לגעת בזרים  

      ולדבר אליהם מקרוב מאוד – באחרים אקט שכגון נתפס כפלישה למרחב הפרטי... לפיכך: יש לעשות "שיעורי בית"   

      וללמוד למה לצפות בסביבה אליה מועדות פנינו.

 

6.  יש להשתדל אם רק ניתן, שלא להימצא במקומות ה"מועדים לפורענות": אזורי תעשיה או מגורים אשר אינם  

     "ידידותיים" בשעות מסוימות, חניית הרכב במקומות חשוכים ומרוחקים ממרכז הפעילות וכד'.

     בלית-ברירה, כשחייבים להימצא במקומות "לא ידידותיים", יש להשתדל להימצא בחברת אנשים נוספים.

 

7.  נשיאת נשק:  אם קיימת נגישות אל כלי נשק להגנה עצמית מכל סוג שהוא עליו אנו מורשים ובעלי ידע כיצד

     להפעילו –   יש להקפיד לנושאו בכל-עת, או לכל-הפחות בזמן שאנו יודעים כי נגיע אל מקומות בעייתיים.

     נשק הוא כלי ומתוך שכך: הוא "טוב" או "רע" – אך ורק כמו האדם המשתמש בו!

     יש להתייחס אל נשק ברצינות ובכובד ראש: מטרתו להציל את חיינו וחיי היקרים לנו - לכשיכולו כל הקיצים.

     זכרו: הנשק היעיל ביותר להגנה עצמית הוא הנשק עליו התאמנו ושהיה זמין – כשנזקקנו לו...

 

כלל שני – "מניעה" :

 

1.   טווח / מרחב מחייה:  אם להתעלם לרגע מההיבט התרבותי כפי שהזכרנו בסעיף 5. בפרק "הימנעות",

      בו אנשים שונים רגילים במתן מרחב וחלל מחייה שונים ממקום למקום, הרי שקיים כלל זהב:

      ככל שיש לנו טווח גדול יותר – קשה להפתיע אותנו ולתקוף אותנו בהצלחה!

      מכיוון שלא נוכל להרחיק מעלינו אנשים בתורים שונים, בעבודה וכיוב' הרי שלפחות עלינו להיות מודעים

      לסביבתנו ולנסות ולרחוק ככל שניתן ממי שנראה "עוין".

 

2.   טון דיבור:  ניתן לפנות אל תוקף פוטנציאלי בדיבור - הרבה פעמים לפני שהוא גמר אומר להסתער עלינו.

      במצב בו "ניתן להשחיל מילה" לפני התגרה, אנו יכולים לפנות לתוקף בדרכים בבאות:

      א. איום:  ניתן להזהירו. אפשר להיות בוטים, אך אין להרים קול. יש לדבר לאט וברור על-מנת

          שהמסר שלנו יחלחל גם לאטום ולאיטי שבתוקפים. יש לזכור כלל זהב: אם איימנו והאיום לא עזר, יש לבצע את

          תוכן האיום בנחישות וללא היסוס! אין מר מגורלו של מי מאיים ולא מבצע, כיוון שאז: לבטח אבד כבודו בעיני 

          התוקף והאגרסיביות עלולה רק להתגבר.

 

     ב. תחינה:  ניתן לבקש באופן שכלתני או דרמתי (לשיקול דעתנו בזמן האמת) מהתוקף לסגת-בו מתוכניתו.

         יש אנשים שהרגש ירכך אותם ואז הרווחנו. במידה תחינתנו לא הועילה: ניתן לעבור לאיום.

 

     ג.  שאלה:  "מדוע לך?" / "מה דעתך שנתפשר?" / "לא חבל?" / "אם אשתף פעולה, מבטיח לא לפגוע בי?" וכד'.

         עצם הפנייה לתוקף בשאלה לרוב תחייב אותו לעצור רגע ולחשוב עליה - ואולי גם על מתן תשובה...

         הזמן הנקנה כשהתוקף "מעבד" את המידע שבשאלה, הוא זמן יקר: העשוי להיות קריטי לשם היערכות שלנו - 

         למנוסה/ התקפה שלצורך הגנה וכד'.

 

3.   שפת-גוף:  בעת איום הבא עלינו, יש לנשום עמוק ובנחת... יש לשחרר את כל הגוף ולהישיר מבט שליו ככל שניתן

      אל עיני התוקף... יש להביא לאט את הידיים אל לפני הגוף (במידה ואין באמתחתנו נשק) ולהניחם על הבטן העליונה

      או החזה: משם הדרך להגן על ראשנו (מטרה המועדפת על תוקפים) – מהירה.

      במידה ויש לנו כלי נשק להגנה עצמית יש להניח עליו את היד ( בתיק, בכיס, בנרתיק שעל הגוף וכד') –

      לאט, בבטחה ועד כמה שאפשר: מבלי שהתוקף יבחין.

      מחוות שכגון יבלבלו את התוקף ואפשר כי לפרק זמן מסוים, ישקה עליו להחליט אם אנו יראים אותו

      וגם אם-כן, עד כמה... לא אחת ייסוג תוקף אשר לא יצליח לפענח את הלך מחשבתו וליבו של המאוים.

 

אלו הם שני כללי האב להגנה עצמית הבאים לפני עקרון ה"הגנה".

עקרון ההגנה מחייב נקיטת פעולות פיזיות: מיומנות שלא ניתן לרכוש בקריאה ויש ללמוד בסמינרים המיוחדים לשם כך.

 

שנהיה בטוחים...

 

 

 

 

יובל נחמקין.  מרץ 2004